הפוסט הזה - כולו אהבה.
יש בו את כל מה שאני אוהבת.
יש בו טישירט, עור, ניטים, וידיים בכיסים. יש בו את הנעליים האלו (טחנתי את המסכנות האלו בחודש שיש לי אותן כמו שלא טחנתי נעליים מעולם).
יש בו גם את איש הברזל שלי והמפעל המשפחתי שלו, שהם הכי ״מייד אין חיפה״.
ויש בו את חיפה.
חברה ילידת העיר ונטולת פייסבוק התקשרה אליי לפני כמה חודשים. היא סיפרה ששמעה ממישהו שיש לו מישהו שראה אצל מישהו בפייסבוק, שיש מעצבת שעשתה ליין של טישירטים פטריוטיים במיוחד - ״מייד אין חיפה או משהו כזה. את יודעת על משהו?״. לא ידעתי, אבל מהר מאוד מצאתי אותה בעמוד של מעצבת אופנה מקומית בשם ליר שטרן, שגם מחזיקה עמוד מיוחד רק עבור המותג MADE IN HAIFA CITY . היה לי ברור שתהיה לי אחת כזאת, אבל שכחתי ממנה. כעבור כמה זמן, נתקלתי בחולצות האלה בהיינה קיוסקפה (כי גם ניר שובר הוא פטריוט מקומי), והנה הצטרפתי רשמית לצבא המייד-אין-חיפה-סיטי (למרות שבתכל׳ס נולדתי בירושלים).
מפעל הברזל של המשפחה של ירון הוא התפאורה המושלמת לסגנון האופנה האהוב עליי, וגם לקונספט של מייד אין... עיר קשוחה, עיר של לואו-טק, ולא רק של טכניון, בועה, צ׳יפים ונאסד״ק. עיר של אנשים שקמים ב-5 בבוקר לעבודה (הבנתם למה ישנים פה כבר ב-21:00?) ולובשים כפפות מלוכלכות ומגני אוזניים. עיר של אנשים שחוזרים הביתה מבסוטים עם גריז על הידיים. חיפה של איש הברזל שלי.
טישירט: T-shirt: Things by Lir Stern
חצאית: Skirt: Comme il Faut
מעיל: Coat: H&M
מגפונים: Booties: ZARA
משקפי שמש: Sunglasses: RayBan
תודה לגלית כהן, חברה אמיתית ששרדה את הגריז במחסני הברזל של חבמ״ל