באוירה של סליחות ושנה חדשה (ותחת השפעת נורופן צינון ושפעת) החלטתי לכתוב שנה טובה וסליחה פומבית למישהי אהובה.
אני מודה, שכבר מההתחלה שנאתי אותך. סתם אחת, שחוץ מיופי אין בה כלום. חשבתי שאת פשוט לא חכמה, לא כיפית, חסרת שמחת חיים. פגשת אותי לפני 10 שנים וקיבלת אותי בידיים פתוחות, ניסית להוכיח לי שיש בך הרבה מעבר, אבל אני תיעבתי כל מה שקשור בך.
תיעבתי את הגובה שלך. את היופי שלך. אבל את האופי שלך גם.
את זה שאת יושבת שם, רחוק, על ההר, מתנשאת בלי שום סיבה אמיתית, תופסת מרחק מכולם, לפחות ממי שאני תפסתי כ"כולם".
שנאתי את הנמנום שלך. את השקט שלך. כעסתי עלייך שאת כל הזמן מאחור, משתרכת באיטיות, מתקשה לעמוד בקצב שלי. התעייפתי מזה שתמיד צריך להאיץ בך, להעיר אותך.
השתעממתי מהאוכל שלך. מה את מבינה בכלל באוכל? את כל כך מיושנת. עם האוכל הזה של סבתא זקנה.
צחקתי עלייך כשראיתי איך כולם עוזבים אותך כל הזמן, צוחקים עלייך, מעדיפים מכוערות ודביקות, ושטוחות. ורציתי גם. כל הזמן שאלתי אותך, למה את לא יכולה להיות כמוה? עירנית, תזזיתית, מלאת חיים, ויודעת לבשל? ואת התעלמת בחינניות והמשכת בשלך.
אז היום מגיעה לך סליחה. אני באמת אוהבת אותך. את לא סתם יפה. את הכי יפה שיש.
ולמרות שאת יושבת גבוה על ההר, המדרונות והתחתית שלך נפלאים. את לא מתנשאת, את פשוט אחרת.
את לא מנומנמת. את רגועה. את לא משתרכת באיטיות, את עוצרת לנשום בין לבין. ולנשום זה טוב לעור הפנים שלך.
והאוכל שלך נפלא. אוכל של בית. בית פולני, בית רומני, בית מרוקאי, בית ערבי. בלי פוזות.
ואלו שעוזבים אותך לא באמת עוזבים אותך. חלקם כבר חזרו אלייך. אחרים באים לבקר אותך מדי פעם. ורובם מתגעגעים אלייך מאוד. ועדיין אוהבים אותך.
וגם אני אוהבת אותך. את לא מושלמת אבל את ממש משתדלת. ורק תבטיחי שתמשיכי, תתקדמי אבל תשמרי על עצמך כמו שאת. אם תפסיקי לנסות להיות כמו ההיא שעוזבים אותך בשבילה, את תהיי מושלמת.
שנה טובה, חיפה.
אין תגובות
הוסף רשומת תגובה